הזדמנות לעדכון המדיניות הישראלית כלפי סוריה

לאחר שנה של קיפאון אסטרטגי בסוריה, ניתן לקבוע כי הגברת הלחצים הכלכליים על המשטר הסורי לא השיגה את מטרתה ולא השפיעה על עומק הקשרים בין דמשק לטהראן. בדיאלוג עם הצוות החדש בוושינגטון ניתן לנסות לעצב במשותף מדיניות שתנותב ליעדים מציאותיים יותר. מדיניות ישראל צריכה להציג שילוב מושכל בין הרחבת המאמץ הצבאי נגד איראן לבין תמיכה (שקטה) בגמישות אמריקנית ומדינות המפרץ מול המשטר הסורי והנוכחות הרוסית. מטרתה של גמישות זו, בדגש על הקלות מבוקרות בסנקציות, היא לרופף את תלותו של אסד בסיוע איראני, ולהעמיק את ניגודי האינטרסים בין מוסקבה וטהראן בזירה זו.

עיקרי תמונת המצב

מאז אביב 2020 מלחמת האזרחים הסורית (שהפכה גם לזירת מעורבות של איראן, תורכיה, רוסיה וארה”ב) נמצאת במצב של קיפאון מתמשך, עם פרצי לחימה מקומיים. בראשית מרס כבש הצבא הסורי מחדש, בסיוע אווירי רוסי, את העיירה סראקיב ואת החלק הצפוני של אוטוסטרדת ה-M5 (ציר התחבורה העיקרי של סוריה מצפון לדרום, שקטעיו מצפון לחלב ועד לגבול התורכי היו בשליטת המורדים והתורכים מאז 2012) . לאחר מכן נשארו מרחבי השליטה כפי שהם: בעוד שהצבא הסורי – בסיוע רוסי ואיראני, ובשילוב מיליציות שיעיות זרות – שולט בחלקים המרכזיים והמאוכלסים של המדינה (רוב השטח מערבית לנהר הפרת, מה שהצרפתים נהגו לכנות “סוריה המועילה”), תורכיה ממשיכה להעמיק את שליטתה והשפעתה בחלקים מרכזיים בצפון וצפון-מערב המדינה, והכוחות הכורדיים, בתמיכת הנוכחות האמריקנית השיורית, ממשיכים לשלוט ברוב השטח מזרחית לפרת. בכל חלקי סוריה נמשכים מאמצי החתרנות והחבלה בעצימות משתנה, בין אם על ידי שאריות תאי דאע”ש, הממשיכים לפעול נגד כוחות המשטר הסורי והכוחות הכורדיים, ובין אם על ידי קבוצות של מורדים סוניים, חלקן בגוון אסלאמיסטי רדיקלי, הנאבקות על השליטה והדומיננטיות בשטחים הנתונים להשפעה ושליטה (עקיפה או ישירה) של תורכיה.

גם המדיניות של השחקנים האזוריים והבינלאומיים ביחס לסוגיה הסורית נשארה כפי שהיא במהלך 2020. ארצות הברית העמיקה את הלחצים על המדינה הסורית, בין היתר בשל “חוק קיסר” והיוזמה בקונגרס להרחבת מדיניות הסנקציות בשל מאפייני הדיכוי של משטר אסד. בתוך כך, ממשל טראמפ קידם במוצהר ניסיונות להשתלטות על משאבי האנרגיה הסוריים במזרח המדינה בסיוע כורדי. מהלכים אלה גרמו להידרדרות משמעותיות ביותר במצב הכלכלי של דמשק. מנגד, רוסיה המשיכה את תמיכתה האסטרטגית במשטר על ידי שימור נוכחות צבאית וקידום מספר מצומצם של מיזמים כלכליים נוכח מגבלות משאביה, שהחריפו עם קריסת מחירי האנרגיה, אך מבלי שאלו יובילו לשיפור ניכר במצב הכלכלי הרעוע של סוריה. איראן ותורכיה המשיכו במדיניות של התערבות ישירה ותמיכה בכוחות של שליחיהם במדינה. כמה ממדינות ערב אומנם ניסו להרחיב את מגעיהן עם דמשק, בתקווה לרופף את הלפיתה האיראנית, אך מאמצים אלו נתקלו בווטו אמריקני נוקשה ובוטה שתכליתו הייתה לשמר את הלחצים על המשטר, ועל פי התפיסה בוושינגטון, משני עברי המתרס הפוליטי, גם להוביל, בסופו של דבר, לשינוי משטרי כזה או אחר.

ישראל, לעומת זאת, המשיכה למקד את מאמציה במב”מ ובסיכול שאיפותיה המפורשות של איראן להרחיב את נוכחותה הצבאית בסוריה ו/או להשתמש במרחב הסורי על מנת להעביר אמל”ח לחיזבאללה בלבנון. לצד המאמץ הצבאי ניסתה ישראל לבדוק מול וושינגטון היתכנות של גמישות מדינית-כלכלית מצידה כלפי סוריה, וזאת על מנת לאפשר התקרבות בינה לבין חלק ממדינות המפרץ. גם ניסיון זה של ישראל נתקל בסירוב אמריקני מוחלט.

חילופי הממשל בוושינגטון וההערכה כי יידרש זמן, והליך בירוקרטי מסודר (בניגוד לעידן טראמפ) עד שתתגבש מדיניות ברורה ביחס לסוגיה הסורית, מהווים הזדמנות לעיון מחדש במדיניות ישראל כלפי עתידה של סוריה. יש אפוא מרחב לבחון התאמות ותיקוני מגמה, הן ברמת היעדים והן ברמת הדרכים להשגתם, ולחלוק תובנות אלה עם הממשל החדש, בכל הרמות ומול כלל המערכת האמריקנית – משרד החוץ, משרד ההגנה, משרד האוצר (האמון על סנקציות פיננסיות), קהילת המודיעין וגורמי התיאום במועצה לביטחון לאומי – כמו גם מול גורמי מפתח בקונגרס.

עיון מחדש ביעדיה של ישראל בסוריה

היעדים המרכזיים של המדיניות הישראלית בסוריה ברורים כבר שנים מספר: הוצאת איראן מסוריה, קטיעה של הברחות האמל”ח ללבנון ושימור השקט בגבול רמת הגולן. ישראל, מתוך היכרות במגבלות כוחה, החליטה מזה תקופה ארוכה כי היא נמנעת מלקחת צד במאבק הפנימי הסורי. אומנם ישראל תמכה, במשך תקופה לא מבוטלת, בכמה ארגונים חמושים באזור גבול סוריה (אג”ס), אך תמיכה זו הייתה פועל יוצא של הריק שנוצר במרחב זה לאחר נסיגת צבא סוריה לכיוון דמשק, והאינטרס המיידי בשמירת השקט בגבול. כאשר צבא סוריה החליט, בגיבוי רוסי, לכבוש בחזרה את המרחב, נמנעה ישראל מלהתערב באופן משמעותי על מנת לסכל זאת. על אף יעדיה המצומצמים, לכאורה, של ישראל, חשוב להכיר בכך שהיעד של הוצאת כלל הנוכחות של איראן מסוריה הוא קשה עד בלתי מציאותי להשגה. מה שמסתמן בפועל, כהישג צנוע יותר, הוא בלימת מאמצי ההתעצמות שהיו עשויים ליצור איום אסטרטגי על ישראל בנוסף לזה הגלום בחיזבאללה.

איראן נמצאת בסוריה עשורים רבים, עוד מתקופה השאה, אשר חיפש בעלי ברית בעולם הערבי מול האיום העיראקי והוצאת מצרים מהמלחמה נגד ישראל. עליית המדרגה המשמעותית הראשונה הייתה עם פרוץ מלחמת איראן-עיראק (ספטמבר 1980) וההחלטה הסורית לתמוך בטהראן על חשבון יריבו הקשה של חאפט’ אל-אסד, צדאם חוסיין. קפיצת המדרגה הנוספת קרתה כאשר סוריה נכנסה לסחרור של מלחמת האזרחים, והצורך הנואש של המשטר בכל סיוע שיאפשר את שרידותו. לאורך כל תקופת הביניים (1980 ועד 2011), ידעו היחסים בין שתי המדינות גם יריבות וקונפליקט קשה של אינטרסים בסוריה ובלבנון. בסוריה ניסתה איראן, ללא הצלחה, להרחיב את השפעתה הרכה (“תשיוע”, שיעיזציה, מול משטר עלווי, חילוני במאפייניו). בלבנון פעל אסד האב להבטיח את ההגמוניה הסורית, גם על חשבון איראן וחיזבאללה. מאז מות אסד ב-2000 (והזדקקותו של בשאר לחיזבאללה כלוחמים מחוללי לגיטימציה), ולאחר מכן היציאה הסורית מלבנון ב-2005, אחרי לחץ בינלאומי כבד, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011, מהות הקשר הסורי-איראני עברה שינוי משמעותי. התלות הסורית באיראן הפכה למרכיב קריטי במלחמתו של המשטר על מנת לשמר את השלטון בדמשק.

המאמץ הצבאי הישראלי נגד הנוכחות האיראנית משיג אומנם תוצאות משמעותיות ומונע התבססות של מערכות נשק ופיתוח אמל”ח אסטרטגי מטעם איראן בסוריה; כמו כן, מאמץ המב”מ צמצם במידה ניכרת את העברות האמל”ח לחיזבאללה דרך סוריה. בה בעת, מאמץ המב”מ אינו משפיע על עומק הקשר האסטרטגי של סוריה עם איראן. משלחות איראניות ממשיכות להגיע לסוריה; יחידות משמרות המהפכה ומיליציות פרו איראניות ממשיכות לפעול בסוריה, נוכח קוצר היריעה של היכולת הצבאית הסורית והצורך שלה בסיוע בחזיתות לחימה נגד דאע”ש ומול המיליציות הפרו תורכיות בצפון מערב המדינה; ונפט איראני ממשיך לזרום לסוריה באופן מוגבר, בעיקר בגלל מדיניות הלחץ המקסימלי של ממשל טראמפ.

נוכח זאת, ראוי לבחון מחדש את היעד של הוצאת איראן מסוריה ולהתאים אותו למציאות שבה, ככל הנראה, לא תהיה נסיגה טוטלית של האיראנים מ”בלאד אלשאם”. נכון יהיה להגדיר מחדש את המדיניות במונחים של “צמצום ההשפעה והנוכחות של איראן בסוריה” ושלילת יכולתה להשתמש בסוריה כבסיס פעולה נגד ישראל. יש לפעול באופן רחב יותר על מנת להשיג זאת, תוך הפעלת מדיניות דואלית שתכליתה שימוש סימולטני בגזרים לצד מקלות, בעיקר מול השחקן הסורי. מדיניות זו לא נועדה להשיג יעדים מרחיקי לכת, אלא לנסות לעצב מחדש את יחסי סוריה-איראן ולהחזירם, ככל האפשר, למצב שבו הצד הסורי אינו תלוי יתר על המידה בסיוע ובתמיכה של איראן על מנת להבטיח את שרידותו, ואסד אף מזהה סיכוי לשיפור מעמדו מול ארה”ב והמערב אם ירסן את חופש הפעולה האיראני בשטחו.

ריענון “ארגז הכלים” הצבאי והמדיני

על מנת להשיג יעדים אלה מול הזירה הסורית, מוצע לבחון את הנדבכים הבאים במדיניות הישראלית:

1. ברובד הצבאי, יש מקום להרחיב עוד יותר את המאמץ האווירי נגד איראן בסוריה ולכלול תקיפות לא רק נגד מחסני אמל”ח, מערכות נשק מתקדמות וניסיונות להקים תשתיות מקומיות של פיתוח אמל”ח, אלא גם להתחיל לפעול נגד גורמים במשטר הסורי המזוהים מודיעינית כמי שהפכו להיות נאמנים בראש ובראשונה לטהראן, במקום לדמשק. יש לפעול ולאתר גורמים כאלו בצבא סוריה (לדוגמה בגיס 1) ובמסדרונות השלטון בדמשק (לרבות בארמון הנשיאות) ולחשוף אותם, ואף לסכלם באופן שיטתי. כל זאת במטרה לאותת לאסד כי עדיף, מבחינתו, לתת השפעה גדולה יותר לגורמי ממשל וצבא שאינם מזוהים עם האינטרסים של משמרות המהפכה האיראניים.

2. במקביל, ברובד המדיני, על ישראל להכיר בכך שהוחמצה ההזדמנות, שהייתה פתוחה לפניה בעידן טראמפ, להיות “מליצת יושר” מול וושינגטון של ההתקרבות בין מדינות ערב (בדגש על השחקניות העיקריות במפרץ) לבין דמשק. תפקידה של ישראל הפך להיות פחות רלוונטי תחת ממשל ביידן, שכן בנושא זה בכירי הממשל הרלוונטיים, שתפיסתם בנושא הסורי גמישה יותר מזו של קודמיהם, צפויים לבנות ערוצי תקשורת ישירים משלהם בנושא זה עם מדינות ערב. האינטרס הישראלי הוא להימנע מלהפריע להתקרבות זו, ואף לתמוך בה (ולהזין אותה בתכנים ובדרישות קונקרטיות המבוססות על תמונת המודיעין) במסגרת הדיאלוגים האסטרטגיים שהיא מנהלת מול ארה”ב. במקביל, ניתן להציב סוגיה זו על סדר היום במסגרת מהלכי ההידברות והנורמליזציה במזה”ת, כמו גם בשיח עם שותפות השלום הוותיקות – ירדן ומצרים – ועם שותפותיה של ישראל במזרח הים התיכון.

3. נוסף על כך, על ישראל לתמוך בצעדים כלכליים בעלי משמעות אסטרטגית, שיעדם להפחית את התלות הסורית באיראן. בראש ובראשונה, ניתן לאפשר למשטר הסורי נגישות מחדש למקורות האנרגיה שלו במזרח, בין אם בשיתוף פעולה של חלק ממדינות המפרץ שתיקחנה על עצמן את שיקום התשתיות, או לחלופין בהעברתם לשליטה רוסית. בנוסף, מוצע לתמוך בהסדרה (בין היתר על בסיס ההסכם האמריקני-רוסי-ירדני [ובפועל, גם ישראלי] מ-2018) אשר תאפשר את פתיחת מעברי הגבול הדרומיים של סוריה (נציב ותנף) למעבר סחורות, תוך ביסוס נוכחות רוסית-צבאית בהם על מנת למנוע העברות אמל”ח לסוריה או להציב איומים על ירדן.

צעדים אלו, הצבאיים, המדיניים והכלכליים, מיועדים לאפשר חידוד של קווים ברורים יותר מבחינת מדיניות ישראל בזירה הסורית. כל ניסיון של איראן להרחיב או להעמיק את השפעתה ונוכחותה הצבאית והכלכלית ייתקל בצעדי מנע וסיכול אגרסיביים מצידה של ישראל. מנגד, צעדים מדיניים וכלכליים שהזירות האזורית והבינלאומית תנקוטנה על מנת להקל, ולו במקצת, על קשייה של סוריה בזירה בינלאומית, וכפועל יוצא גם את התלות שלה באיראן, צריכים להתקבל באופן חיובי בירושלים. זאת גם אם הם יכללו הרפיה מבוקרת של מדיניות הלחץ המקסימלי שנקט ממשל טראמפ, ואשר הביאה להעצמת התלות הסורית באיראן.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר